עיצוב ותכנון : אילנה דדיק | מנחה : אדריכל יורם נידם
עיצוב ותכנון : אילנה דדיק | מנחה : אדריכל יורם נידם
אימוץ שיטת "ייבוש בהקפאה" האקולוגית לעיבוד הגוף המת והפיכתו לחומר אורגני כחלק מפתרון לבעיית
המקום והתאמתו למרחב התרבותי בישראל. ייצור מרחב פרידה המשתמש בשיטה זו כביטוי לגישה חדשה
להתייחסות למות הגוף הביולוגי כחומר שמוחזר לטבע.
מטרת הפרויקט היא להציף שתי בעיות עיקריות בדרכי הקבורה המוכרות לנו, המחסור במקום וזיהום הסביבה
ולהציע אלטרנטיבה שמתבססת על ההבנה שבסוף החיים שלנו, הגוף הפיזי שנותר הוא בסך הכל שארית ביולוגית
שמסומנת על ידי קבר שתופס המון מקום. עלינו לעשות הפרדה בין הזיכרון שאנחנו רוצים לייצר והצורך האנושי
להנציח בצורה חומרית את המת לבין הקבר. מעגל החיים הטבעי דורש מאיתנו להבין את המחזוריות בין החיים
למוות כאשר החיים ניזונים, צומחים ומתפתחים מהאדמה שבה קורה תהליך הפירוק של כל יצור חי לאחר מותו.
לכן, עלינו לשאוף לחזור לאדמה כחומר טבעי שלאחר המוות שלנו, ייצר חיים.
קבורת בני אדם התבצעה עוד משחר ההיסטוריה האנושית. לקבורת המת היו סיבות היגייניות ואסתטיות שעונות על הבעיה שנוצרת כשהגוף הביולוגי מפסיק לשמור על תנאים
פנימיים והופך לגופה שעוברת תהליך טבעי של פירוק. בתי הקברות הם צורה בלתי נמנעת של שימוש בקרקע. אזורי הקבורה לא יכולים להיות מומרים לפונקציות אחרות בגלל
המשמעות הדתית והפילוסופית שלהם. הצורך בבתי קברות הולך וגדל במקביל לגידול האוכלוסייה וזו הבעיה החשובה ביותר. הטמנת הגופה עמוסת הכימיקלים המסומנת
בקבר שעשוי מחומרים שאינם מתכלים, זה הוא ניצול שטח לא אקולוגי שלא לוקח אחריות על העתיד.
המוות הוא הוא מה שמחכה בסוף החיים לכל יצור חי. המוות בלתי ניתן לחיזוי, מעולם לא נראה ומעולם לא נחיה וכאשר מישהו מת הוא נמצא במצב בלתי הפיך.
כל אלה הופכים את נושא המוות לרגיש במיוחד ובלתי פתיר. העובדה שאנו, בני האדם, בעלי החיים היחידים שמודעים למוות שלנו, משפיעה על החיים שלנו ועל התפיסות השונות
שלנו לגבי סוף החיים. סופיותו של האדם העסיקה את האנושות מאז ומתמיד והיא קיבלה משמעויות שונות בתרבויות שונות ובתקופות שונות.
חלל ההתכנסות נועד לייצר מסדרון בין החוץ לפנים ומקום מפגש ראשוני בין האנשים. מאפשר התכנסות והכנה נפשית לקראת טקס האשכבה.
המעבר בין שני החללים הסגורים קורה באוויר הפתוח לים. הוא מסמל את ה"בין לבין", המעבר בין שני העולמות.
מסדרון המאפשר פעילות גם בימי חורף. משמש כמעבר נוסף שמוביל לאזורים נוספים כמו אחסון ושירותים.
טקס האשכבה הוא הטקס בו נפרדים מהאדם בצורתו המוכרת לנו. לאחר הטקס הזה המת עובר לקומה העליונה לתהליך העיבוד.
טקס הקבלה מתקיים לאחר תקופת זמן סבירה שמשתנה מאדם לאדם, תקופה בה לקרובים היה זמן לעכל את האובדן שלהם.
במקום בו התקיים טקס האשכבה עכשיו מונח "אובייקט זכרון" שמגלם בתוכו את הזכרון של האדם שממנו נפרדנו.
אובייקט הזכרון הוא אריזה עשויה מבמבוק שמכילה בתוכה את השרידים. לאחר תהליך העיבוד השרידים הופכים לאבקה אקולוגית.
טקס איחוד עם הטבע, הטקס המסכם את כל המהלך.
טקס שמתקיים על המדרגות שמתפקרות לתוך המים ומאפשרות מגע ישיר עם המים. האיזור הזה הוא זה שמכיל בתוכו את הערכים של המקום, המפרץ שפורץ את הבניין, מחלק אותו לשני חלקים ומייצר מקום מפגש בין האגם לטבע ובין המוות לחיים.